שמי מיכל, ואני רוצה לשתף אתכם בסיפור האישי שלי – מסע כואב ומורכב שהוביל אותי לתביעה על רשלנות רפואית בהריון, ובסופו של דבר, לפיצוי משמעותי.
הכול התחיל בהריון הראשון שלי, כשהייתי בת 33. כמו כל אמא לעתיד, הייתי נרגשת ומלאת תקווה. בחרתי לעבור את המעקב ההריוני בקופת חולים מוכרת, וסמכתי על הצוות הרפואי שילווה אותי במסע הזה.
במהלך ההריון, ביצעתי את כל הבדיקות השגרתיות – בדיקות דם, אולטרסאונד, שקיפות עורפית, סקירת מערכות. הכול נראה תקין. אבל עם הזמן התחלתי לחוש שמשהו לא כשורה. היו לי כאבים, עייפות קיצונית, סחרחורות. כשהעליתי את זה מול הרופא, הוא הרגיע אותי ואמר שזה "נורמלי".
בשבוע ה-28 עברתי אולטרסאונד נוסף – שם נאמר שהעובר קטן יחסית לגילו. הרופא המטפל טען שזה לא חריג, אולי פשוט "תורשתי", ולא שלח אותי לבדיקה נוספת או למעקב מיוחד.
בשבוע ה-34, בבדיקה שגרתית, עלה שהעובר אינו מגיב. הובהלתי לבית החולים לניתוח קיסרי חירום. בני נולד במשקל נמוך מאוד ועם סימני מצוקה חמורים. הוא הועבר לטיפול נמרץ, אך כעבור כמה ימים – נפטר.
הכאב היה עצום. לא הצלחתי להבין איך זה קרה, איך לא ראו את זה בזמן. התחלתי לקרוא, לבדוק, להתייעץ. גיליתי שפיגור גדילה תוך רחמי (IUGR) הוא מצב מוכר, ושאם היו מבצעים בדיקות כמו דופלר או מעקב הדוק יותר – היה אולי אפשר להציל את בני.
החלטתי לא לשתוק. פניתי לעורך דין בתחום רשלנות רפואית – ורק אז הרגשתי שמישהו סוף סוף מקשיב לי באמת. אחרי בדיקה יסודית של התיק, הוגשה תביעה נגד קופת החולים והרופא. הטענה המרכזית הייתה שהייתה התרשלות חמורה במעקב.
ההליך המשפטי היה לא פשוט, אבל הייתה לי תחושת שליחות. ובסופו של דבר – בית המשפט קיבל את טענותינו. הוכח שהייתה רשלנות רפואית, ושהיה ניתן למנוע את הטרגדיה. קיבלתי פיצוי כספי משמעותי, אבל יותר מהכול – תחושת צדק.
ולמה אני מספרת את זה עכשיו? כדי לעודד כל אישה בהריון להקשיב לגוף שלה, לא לוותר על תחושות הבטן, ולדרוש טיפול מלא ומעמיק. וגם – כדי להמליץ בחום על מי שליווה אותי לאורך כל התהליך הזה ברגישות, מקצועיות ונחישות בלתי רגילה:
עו"ד יוסי טולדנו – אחד ממיסדי משרד שטובר טולדנו שמטפלים ברשלנות רפואית בהריון – הוא היה בשבילי לא רק עורך דין, אלא אוזן קשבת, לוחם צדק, ואדם שפשוט היה שם ברגעים הכי קשים. בזכותו, סיימתי את המסע הזה בתחושת הקלה. ממליצה עליו מכל הלב.
